כללי

המונח "משמורת" או "הורה משמורן" אינו מופיע בחוק, והלכה למעשה הוא יציר פסיקה ופרקטיקה נוהגת. סמכויות ההורים כאפוטרופוסים אינן נפגעות באופן פורמאלי כתוצאה מהליך הפירוד/הגירושין ביניהם ( ההורים היו ונשארו אפוטרופוסים טבעיים שווים של ילדם, והאפוטרופסות כוללת את החובה והזכות לדאוג לצרכיו של הקטין), ועל מנת שלא לפגוע בילדים הקטינים יש הכרח לקבוע את מקום המגורים העיקרי של הקטין ואת שעות הביקור שיהיו לקטין עם ההורה "הלא משמורן". ההורה המחזיק בקטין מכונה "הורה משמורן" והזמנים שיבלה הקטין עם ההורה הלא משמורן מוגדרים "כהסדרי ראיה".

סעיף 24 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, תשכ"ב- 1962, קובע את זכות הקשר של ההורה הלא משמורן, כאחד הדברים שרשאים ההורים להסכים ביניהם ולהביא את ההסכמה לאישור בית המשפט. ישנה תמימות דעים בקרב מחקרים רבים באשר ליתרונות המשך קשר רציף ומשמעותי בין הילדים להורה הלא משמורן. אולם, אין להתייחס לזכות זו כזכות מוחלטת.


למי הסמכות לדון בענייני משמורת?

חוק בית המשפט לענייני משפחה, התשנ"ה-1995, קובע כי הסמכות לדון בענייני משמורת והחזקת ילדים מצויה ככלל בידי בית המשפט לענייני משפחה. יחד עם זאת עניין החזקת ילדים כרוך מטיבו וטבעו בתביעת גירושין ועל כן גם בית הדין הרבני הוא בעל סמכות לדון בעניין המשמורת וזאת אם לא הוגשה תביעה בנדון לבית המשפט לענייני משפחה.

קיימת אבחנה בין סמכות בית הדין הרבני לבין סמכות בית המשפט לענייני משפחה בכל הנוגע לתביעות עתידיות בעניינים אלו.

במידה ובית הדין נתן תוקף להסכמת ההורים בנוגע למשמורת כל תביעה עתידית תידון בפני בית המשפט לענייני משפחה. לעומת זאת במידה ובית הדין קיים דיון מעמיק בסוגיית המשמורת הוא רוכש סמכות נמשכת גם על תביעות עתידיות הכרוכות בשאלת המשמורת.


סוגי המשמורת:
סוגי המשמורת הנקבעים בהסכמי גירושין ומקבלים תוקף בערכאות המשפטיות הינם:

א.      משמורת יחיד -בהסדר זה, הורה אחד מקבל את הסטאטוס של "הורה משמורן" ועמו את האחריות הטיפולית בילד, בעוד להורה הלא משמורן , נקבעים הסדרי ראיה עם הילד.

ב.      משמורת מפוצלת- כאשר במשפחה ישנם מספר ילדים, ניתן על פי סוג משמורת זה לפצל בין הילדים וכל אחד מן ההורים משמורן על הילד שבהחזקתו.

ג.       משמורת משותפת - בהסדר זה מתחלקת האחריות לגבי גידול הילד בין ההורים באופן שוויוני ומשותף.


הקביעה מיהו ההורה המשמורן

במידה וקיימת הסכמה בין ההורים מי מהם ישמש כהורה משמורן  יאשר בית המשפט הסכמה זו בכפוף לשיקולי טובת הילד וייתן לה תוקף של פסק דין.

עם זאת, במידה ואין הסכמה בין ההורים ושניהם מעוניינים לשמש כהורים משמורנים יקיים בית המשפט או בית הדין דיון מעמיק בסוגיית טובת הילד. במסגרת דיון זה יובאו חוות דעת של מומחים לבריאות הנפש תסקירי סעד וכדומה. כל זאת על מנת לאמוד את מסוגלותם ההורית של שני הצדדים ואת טובת הילד במקרה הפרטני. ייאמר בהקשר זה  כי החלטה בדבר משמורת אשר נתקבלה בבית הדין ללא התחשבות בטובת הילד מהווה עילה לפניה לבג"צ.

בענייני משמורת קבע המחוקק בסעיף 25 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות את "חזקת הגיל הרך" לפיה ילדים עד גיל 6 יישארו במשמורת האם, אלא אם ישנן נסיבות מיוחדות המחייבות להורות אחרת. בבסיס חזקת הגיל הרך עומדת ההנחה כי בגילאים צעירים אלו, הקשר בין הילד לאם הוא חזק יותר מאשר בין הילד לאב. בפסיקה הובעו דעות שונות כנגד יישום חזקת הגיל הרך בימינו, אך ההלכה המחייבת עודנה כפופה לחזקה זו.


טובת הילד

המונח טובת הילד לא קיבל כל הגדרה ממצה על ידי המחוקק ומשימת יציקת התוכן למושג זה נמסרה לבתי המשפט. כחלק מפרשנות המונח ניתנו על ידי בתי המשפט מספר מרכיבים כגון: הזכות לשמירה על בריאתו הגופנית והנפשית, צרכיו הפיזיים, צרכיו החומריים. טובת הילד משתנה ממקרה למקרה ונבחנת לעומקה לפי נסיבות העניין.


הסדרי ראיה

הסדרי ראיה הם למעשה הדרך בה זכאי ההורה שאינו משמורן להתראות עם ילדיו. קביעת הסדרי הראיה תיעשה בהסכמת ההורים ביניהם או בהחלטה שיפוטית של בית המשפט על יסוד המלצת תסקירי סעד.

למשרדנו התמחות ייחודית בטיפול בתיקי משמורת והשגת תוצאות מיטביות עבור לקוחותינו.


מומלץ להיוועץ עם עו"ד המתמחה בהסדרי ראיה ובעיקר עם עו"ד למשמורת ילדים אשר צבר ידע מקצועי רב טרם הפניה להליכים משפטיים.

אין באמור לעיל להוות ייעוץ משפטי או תחליף לייעוץ משפטי.