כללי

המונח "משמורת" או "הורה משמורן" אינו מופיע בחוק, והלכה למעשה הוא יציר פסיקה ופרקטיקה נוהגת. סמכויות ההורים כאפוטרופוסים אינן נפגעות באופן פורמאלי כתוצאה מהליך הפירוד/הגירושין ביניהם ( ההורים היו ונשארו אפוטרופוסים טבעיים שווים של ילדם, והאפוטרופסות כוללת את החובה והזכות לדאוג לצרכיו של הקטין).

סעיף 24 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, תשכ"ב- 1962, קובע את זכות הקשר של ההורה הלא משמורן, כאחד הדברים שרשאים ההורים להסכים ביניהם ולהביא את ההסכמה לאישור בית המשפט. ישנה תמימות דעים בקרב מחקרים רבים באשר ליתרונות המשך קשר רציף ומשמעותי בין הילדים לבין שני הוריהם.

למי הסמכות לדון בענייני משמורת?

חוק בית המשפט לענייני משפחה, התשנ"ה-1995, קובע כי הסמכות לדון בענייני משמורת והחזקת ילדים מצויה ככלל בידי בית המשפט לענייני משפחה. יחד עם זאת עניין החזקת ילדים כרוך מטיבו וטבעו בתביעת גירושין ועל כן גם בית הדין הרבני הוא ירכוש סמכות לדון בעניין המשמורת וזאת אם לא הוגשה תביעה בנדון לבית המשפט לענייני משפחה.

קיימת אבחנה בין סמכות בית הדין הרבני לבין סמכות בית המשפט לענייני משפחה בכל הנוגע לתביעות עתידיות בעניינים אלו.

במידה ובית הדין נתן תוקף להסכמת ההורים בנוגע למשמורת כל תביעה עתידית תידון בפני בית המשפט לענייני משפחה. לעומת זאת במידה ובית הדין קיים דיון מעמיק בסוגיית המשמורת הוא רוכש סמכות נמשכת גם על תביעות עתידיות הכרוכות בשאלת המשמורת.

סוגי המשמורת:
סוגי המשמורת הנקבעים בהסכמי גירושין ומקבלים תוקף בערכאות המשפטיות הינם:

א.      משמורת יחיד -בהסדר זה, הורה אחד מקבל את הסטאטוס של "הורה משמורן", בעוד להורה הלא משמורן , נקבעים זמני שהות עם ילדיו כפי המוסכם או נקבע בפסק הדין.

ב.       משמורת משותפת - בהסדר זה מתחלקת האחריות לגבי גידול הילדים וזמני השהות עמם בין ההורים באופן שוויוני ומשותף.

הקביעה מיהו ההורה המשמורן

במידה וקיימת הסכמה בין ההורים מי מהם ישמש כהורה משמורן  יאשר בית המשפט הסכמה זו בכפוף לשיקולי טובת הילד וייתן לה תוקף של פסק דין.

עם זאת, במידה ואין הסכמה בין ההורים ושניהם מעוניינים לשמש כהורים משמורנים יקיים בית המשפט או בית הדין דיון מעמיק בסוגיית טובת הילד. במסגרת דיון זה יובאו חוות דעת של מומחים לבריאות הנפש תסקירי סעד וכדומה. כל זאת על מנת לאמוד את מסוגלותם ההורית של שני הצדדים ואת טובת הילד במקרה הפרטני. ייאמר בהקשר זה  כי החלטה בדבר משמורת אשר נתקבלה בבית הדין ללא התחשבות בטובת הילד מהווה עילה לפניה לבג"צ.

בענייני משמורת קבע המחוקק בסעיף 25 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות את "חזקת הגיל הרך" לפיה ילדים עד גיל 6 יישארו במשמורת האם, אלא אם ישנן נסיבות מיוחדות המחייבות להורות אחרת. בבסיס חזקת הגיל הרך עומדת ההנחה כי בגילאים צעירים אלו, הקשר בין הילד לאם הוא חזק יותר מאשר בין הילד לאב. בפסיקה הובעו דעות שונות כנגד יישום חזקת הגיל הרך בימינו, אך ההלכה המחייבת עודנה כפופה לחזקה זו. עם זאת קיים כרסום רב בחזקה בשנים האחרונות והמגמה המתפתחת של הורות משותפת וזמני שהות נרחבים עד כדי מחצית רווחת בפסיקות בתי המשפט גם בטרם הגיע הקטין לגיל 6 ואף קביעות של משמוררת משותפת טרם מועד זה.

טובת הילד

המונח טובת הילד לא קיבל כל הגדרה ממצה על ידי המחוקק ומשימת יציקת התוכן למושג זה נמסרה לבתי המשפט. כחלק מפרשנות המונח ניתנו על ידי בתי המשפט מספר מרכיבים כגון: הזכות לשמירה על בריאתו הגופנית והנפשית, צרכיו הפיזיים, צרכיו החומריים. טובת הילד משתנה ממקרה למקרה ונבחנת לעומקה לפי נסיבות העניין.

זמני שהות

זמני השהות הנה ההגדרה הרווחת כיום והחליפה את המונח "הסדרי ראיה" ומבטאת את הזמנים בהם שוהים הקטינים עם כל אחד מהוריהם. קביעת זמני השהות תיעשה בהסכמת ההורים ביניהם או בהחלטה שיפוטית של בית המשפט על יסוד המלצת תסקירי סעד.

למשרדנו התמחות ייחודית בטיפול בתיקי משמורת ומשמורת משותפת והשגת תוצאות מיטביות עבור לקוחותינו.

מומלץ להיוועץ עם עו"ד המתמחה בתחום זה ובעיקר עם עו"ד למשמורת ילדים אשר צבר ידע מקצועי רב טרם הפניה להליכים משפטיים.

אין באמור לעיל להוות ייעוץ משפטי או תחליף לייעוץ משפטי.